זה היה אמור להיות מייל לסיכום השיפוט בפסטיבל קאן, ככה הוא לפחות התחיל לי. חשבתי לחלוק (ולהשוויץ) בכל הבלינג בלינג והכבוד שבלהיות שופט, וכמובן להביא את התובנות שלמדתי על שיווק, חדשנות ומותגים מכל עשרות ההרצאות שהתקיימו במקביל.
אבל כל מה שאני מצליח לחשוב עליו עכשיו הוא עד כמה כל מה שקורה בקאן הוא המון רעש לבן. אגו מעורבב בתחרותיות, על רקע יאכטות, והמון באז וורדס על שיווק במלא אולמות במקביל.
עכשיו, כשאני יושב מול הים בחוף של כושי במכמורת ומנסה לסכם לך (ולעצמי) מה לקחתי מהפסטיבל בקאן, אני מבין ש- 90% היה רעש (מי ביקש ולא קיבל קצת אומני-צ'אנל, דאטה, סושיאל, באז, ארנד מדיה ואוונד בולשיט). רק בסוף נותרו גם 10% של משהו משמעותי, אחרי שכל האבק יורד.
אותם 10% הם היכולת לראות באמת את בני האדם ולשפר את עולמם לטובה באמצעות מוצר או שירות שבאים יחד עם סיפורים מלאי אמפתיה, כאלו שנותנים להם ערך אמיתי וקצת השראה.
אם נחזור אל היומיום, גם בשוטף במשרד יש לכולנו ביום יום הסחות דעת אחרות. יותר מ- 90% מהמוח שלנו עסוק בדברים כמו פגישות, דיונים, הצורך למכור, חיפוש אחר צמיחה תמידית, עוד פגישות, פרסומות, פוליטיקה ארגונית, הצוות, ארוחת הצהריים.
גם אז, במקרה הטוב, אנחנו מקדישים 10% ביכולת לראות באמת את בני האדם ולשפר את עולמם.
אז הנה אני מזכיר – לעצמי וגם לך – לנקות את כל הרעש (החיובי והשלילי) לחזור אל השאלות החשובות יותר, אולי באמצעות מענה עליהן:
למה אני עושה את מה שאני עושה?
למה היזם של החברה הזו הקים אותה בכלל מלכתחילה?
איך אנחנו עושים את החיים של הלקוחות שלנו יותר טובים?
מה היינו מקווים שהלקוחות שלנו יהפכו להיות?
במה המותג שלנו תורם לעולם?
אם אצליח לענות על כל אלו עד לארוחת השישי שתיערך הערב, רק אז אוכל לסכם ולספר לחמותי רונית,
שלא מבינה בעסקים או בסושיאל דאטה,
במה אני עובד ולמה זה חשוב.
אז אדע שהצלחתי.
גם כאדם וגם בתפקיד שלי.