בעקבות המייל הקודם על מודעות עצמית, חברה הגיבה לי וסיפרה על סדנה שעברה בשם ״אימפקט״.
השיטה שבה הם עובדים נשמעת לי כל כך מעניינת שהיא ממש הסעירה וגם קצת הפחידה אותי.
הרעיון המרכזי שלהם הוא שלכל אחד מאיתנו יש מעין מערכת הפעלה שמנהלת אותו, שמכתיבה את ההרגשות שלנו, את התגובות שלנו ואת תוצאות חיינו. מי שלא מכיר אותה, לא באמת יכול לנהל את עצמו או להנהיג את חייו.
אני בספק אם אלך לסדנה הזו בקרוב, זה נשמע קצת מלחיץ מידי, אבל השיחה על השיטה המרתקת שלהם שלחה אותי לחשוב והעלתה לי כל מיני שאלות לגבי ה״אוטומטיות״ שלנו ועל היכולת שלנו לניהול עצמי.
כולנו שואלים את עצמנו האם אנחנו יכולים לעשות שינוי משמעותי, האם יש לנו יכולת להיות האדריכלים של הנפש וההתנהגויות שלנו. יש הרבה מצבים בחיים שאני מרגיש שהופעלה אצלי תוכנה, מישהו לחץ על טריגר וכאילו פתח אפליקציה שעושה משהו. זה יכול להיות כפתור ש״עיצבן״ אותי, או כפתור ש״הסעיר״ אותי. אני שואל את עצמי עד כמה יש לי בחירה חופשית ועד כמה אני פשוט ייצור ״אוטומטי״ שמגיב בלי לחשוב לגירויים.
השיחה שלחה אותי לחשוב ולהיזכר ברגעים המשמעותיים בחיי (וגם בטראומות) ולשאול את עצמי עד כמה אני ״עבד״ אוטומטי של אותם אירועים. עד כמה יש לי זכות בחירה בכל רגע? מדוע אני מגיב לאנשים או אירועים מסוימים תמיד באותה דרך?
פעם, לפני כמה שנים, כשניהלתי חברת אינטראקטיב קיבלתי מלקוחה בחברת סלולר, מייל עם המון מכותבים ב – cc, אחד כזה מעצבן מרובה טענות כסת״ח (משוללות יסוד) על פרויקט שעשינו. הדם עלה לי לראש, כתבתי מכתב ארוך, מרובה סעיפים, שמוכיח עד כמה אנחנו צודקים, כמה הפרויקט מנוהל היטב ועד כמה הלקוחה טועה.
לפני ששלחתי הלכתי לרמי שלמור, שותפי בזמנו, והתייעצתי איתו. הוא אמר לי, טוב שכתבת את המכתב, לפחות הוצאת את זה מהראש שלך. עכשיו תשלח אותו רק לעצמך! אם מחר בבוקר תחליט לשלוח אותו בכל זאת – אני אתמוך בך.
למחרת בבוקר הזעם עבר. נכנסתי אל רמי ואמרתי לו, טוב את המכתב הזה לא בא לי לשלוח, אבל מה כן לשלוח? אי אפשר להשאיר את הטענות האלו ללא מענה. רמי אמר לי: מה שאתה לא מבין זה שהלקוחה בלחץ. היא מפחדת שזה לא יצליח. זה דבר גדול, עם הרבה סיכונים, ומה שאתה תכתוב לה – זה בדיוק ההפך ובקצרה. תספר לה כמה זה הולך להיות גדול ומוצלח וכמה אנחנו גאים במהלך הזה.
הסתכלתי על רמי כלא מאמין. היא תחשוב שאני הזוי, אמרתי לו, היא כתבה שם מגילת טענות חמורות ואני אענה לה תשובת ״לה לה לנד״?
רמי אמר ״כן, זה מה שהיא צריכה״.
כתבתי כמו שהוא ייעץ ״זה הולך להיות פרויקט מדהים״, ולהפתעתי התגובה שלה היתה מרוממת ומחבקת. הייתי בשוק. עד היום אני לפעמים נזכר בשיעור הזה מרמי, עד כמה חשוב – לא רק במשברים, אלא בכל סיטואציה – לקחת מרווח ומרחק, לשבור את האוטומטיות, להבין באמפתיה מלאה את הצד השני ולבחור את התגובה שלך.
הלוואי והייתי יכול לקחת את רמי על הכתף שלי לכל מקום, שמידי פעם ייתן עוד מבט מהצד, יגיד לי לקחת אפילו רק 3 דקות, בזמן שהוא יבין את מי שמולי וייתן עצה טובה, איך לפעול. אבל אני יודע שזה בדיוק התפקיד שלי בניהול העצמי במיוחד במקרים חשובים, אני חייב – בטח כמנהל – לייצר מרחב בחירה, להשהות את התגובתיות, להביט מהצד, לבחון את עצמי ולהחליט נכון.
היום ברור לי שאחת היכולות שאני חייב כל הזמן לשכלל היא ללמוד לנהל את עצמי, ליצור סוג של ״מרווח״ בין התגובה האינסטנקטיבית לבין זו שקורת בפועל. כדי שאנשים יבטחו בי להנהיג אותם, אני חייב להראות להם שאני יודע להנהיג קודם כל את עצמי.
תוך כדי שאני כותב לך את המייל הזה היום, החלטתי ליצור קשר עם טל בשן מאימפקט, לא הכרתי אותו קודם, אבל רציתי ללמוד ממנו עוד על הנושא. טל ישר זרם והסכים לחלוק איתי מהניסיון שלו, הוא אומר שאנחנו שפוטים של ההתניות שלנו, של החיווטים שלנו. זה עד כדי כך עמוק שאנחנו ממש הופכים להיות החיווט הזה שלנו. אין לנו יכולת להבחין בו או לבחור בהתנהגות אחרת-אין לנו שם מנהיגות והעולם משחק בנו ללא מאמץ.
החיווים נוצרים בילדות זו בחירה אסטרטגית לא מודעת איך לפתור בעיות. איך לשרוד. איך להגן, איך להשיג אהבה ומקום. זו סירת ההצלה שלנו.
הבעיה היא שגם אחרי שגדלנו והבעיה נפתרה ואנחנו כבר מנהלים ואנשים גדולים, הסירה הזו ממשיכה לנהל אותנו. אבל במקום לשוט בה בשיטפונות הילדות. אנחנו סוחבים אותה על הראש לכל מקום שוברים דברים והיא הופכת מנכס לנטל.
החוכמה היא לאתר בצורה מדויקת ביותר את ההתניה, איך ולמה היא פועלת ולהבין מה צריך לעשות על מנת להחליף אותה. חייבת להיעשות פעולה פנימית משמעותית על מנת לזכות בחופש רגשי, התנהגותי ומנהיגותי מלא.
אז אמרתי לטל, אחלה הכל טוב ויפה אבל לפני כל עבודת העומק הזו, (ובינתיים אני עדיין לא נרשמתי ל״אימפקט״ שלך..) תן לי כמה טיפים איך אני יכול ביומיום לפרק את המנגנון האוטומטי?
טל ענה – ״לוקח גראס רפואי חחחחח״
ועכשיו ברצינות:
1. לזהות מהם המקומות הקבועים בהם אני מאבד את השקט הנפשי שלי בעקבות התנהגות של אחרים ולאפיין את הגירוי החיצוני והתגובה הקבועה שלי. 2. בפעם הבאה שהגירוי מופיע יש לעשות מאמץ אדיר להרגיש את הרגש שצף אצלי לנוכח האירוע ולתת לו להשתלט עלי מבלי לנסות להעלימו. 3. להגדיר מהי הפעולה שיהיה לי הכי קשה לעשות לנוכח גירויים כאלה ולמצוא הזדמנויות לתרגל פעולה שהפוכה להרגל.
נשארתי עם עוד הרבה שאלות,
מזל שהגיע סופ״ש ויש זמן לחשוב עליהן.
גפן