להוביל את השינוי

ביום שני, בדרך למשרדים החדשים שלנו בוויקס, חלפתי ליד הווילה שעד השבוע היתה הבית של גפן טים. להפתעתי – לא הרגשתי צביטה בלב.

לפני כמה שבועות, כשדמיינתי את הרגע הזה, חשבתי שהוא יהיה לי ממש קשה. פחדתי מהרגע הזה, וכשהוא הגיע הוא היה כל כך קל, אפילו טבעי, שזה ממש הפתיע אותי.

מה יש בשינויים שהם כל כך מפחידים אותנו מראש, ואז כשהם קורים הם נראים כל כך מתבקשים?

בחודש האחרון עשיתי שינוי קטן בחיים. מהלך "פצפון".

מכרתי את "גפן טים" לוויקס, כאשר כל הצוות ואני מצטרפים לוויקס לשמש כסוכנות קריאייטיב בתוך הבית. במהלך התקופה הזו יצא לי לחשוב לא מעט על שינויים – גם בגלל מה שעברתי, גם בגלל מה שהצוות שלי עבר (כולם בחרו לבוא יחד איתי לוויקס), וגם בגלל מה שהצוות הקיים בוויקס מרגיש (חלקם קיבלו אותי כמנהל חדש) – בקיצור, שישו ושמחו של שינויים.

כולנו מבינים, לפחות בראש, שכדי לגדול צריך לאמץ את השינוי, אבל הרבה פעמים הבטן שלנו שונאת את זה וצועקת לנו "לא רוצה, לא רוצה" (והיא הרי זו שבדרך כלל קובעת).

אז איך מתמודדים? בשבועות האחרונים התבוננתי בעצמי ובצוות שלי, והנה כמה תובנות שעזרו לי.

העבודה היא משחק

בעקבות אירוע בריאותי משמעותי שעברנו במשפחה בשנה האחרונה, השתנתה לי כל הפרספקטיבה על נושא העבודה. כשאני נכנס לפחד משינוי, כל מה שאני עושה כיום הוא בעיקר להזכיר לעצמי שזה רק משחק, וכל עוד נהיה בריאים – הכל בסדר.

עדיף להוביל מאשר להיות מובל

שינויים קורים כל הזמן. גם אם אתה סטטי ונאחז בקיים, אותו "קיים" הולך ומשתנה כל הזמן. אם חושבים על זה, אי אפשר לשמר את הקיים בכל מקרה, ומה שיש – גם הוא ישתנה. ואם השאלה היא לא האם יהיה שינוי אלא מה הוא יהיה – עדיף להוביל אותו מאשר להיות מובל על ידו.

עקומת הלימוד

אחת המתנות הכי גדולות בשינוי משמעותי, היא שעקומת הלימוד הופכת לחדה יותר. פתאום המוח שלך עסוק בלקלוט אינסוף פרטים חדשים, כאילו נכנסת לחדר חשוך ועכשיו העיניים צריכות להתרגל מחדש לאור. זה הלימוד בשיאו, והכל נכנס כצידה לדרך לתוך "התרמיל" שלנו.

התרמיל

עם הזמן אתה מבין שהמטרה היא לא מה שחשוב, ואולי גם לא הדרך. מה שחשוב זה התרמיל, שאותו אתה ממלא בכל מה שלמדת על העולם ובעיקר על עצמך. גם כשאתה מוותר על משהו בסופו של דבר לא ויתרת עליו לגמרי – הרי יש לך בזכותו בתרמיל המון דברים שלקחת איתך לדבר הבא.

כשהבטן מתהפכת

פעם סבלתי מחרדה בהופעה מול קהל, אבל מתוקף תפקידי אני נאלץ להופיע לא מעט בפרזנטציות ומול אנשים. מה שלא ניסיתי – לא הצלחתי להיפטר מזה (ולא, לדמיין את הקהל ערום ממש לא עזר, אולי אפילו להפך). הבעיה העיקרית שלי היתה שברגע שהבנתי שאני מתרגש, נניח לפני העליה לבמה, ניסיתי בכל מאודי לגרש את ההתרגשות, "להתגבר עליה". כשלא הצלחתי – רק נלחצתי יותר ויותר.

מה שבסופו של דבר פתר לי את פחד הקהל הוא תובנה שהיתה לי יום אחד. אמרתי לעצמי: מה שאתה מרגיש בבטן? אל תילחם בזה, זה דווקא טוב. אם אתה מרגיש אותה מתהפכת סימן שזה רגע מרגש, שקורה היום משהו לא שגרתי. מאז הלך ונהיה לי הרבה יותר קל לדבר מול קהל.

את אותה תובנה לקחתי גם אל השינוי. בכל פעם שהרגשתי את הבטן מתהפכת הזכרתי לעצמי שאני חי, שאני חווה משהו מרגש, ושאני לא צריך להילחם בזה.

זה בסדר, כולם שונאים שינויים

ביטחון הוא הצורך הכי גדול ובסיסי שלנו, ולעומתו הצורך בגיוון ואפילו בהתפתחות מחווירים ומחווירים עד שהם כבר כל כך מתוסכלים וצועקים חזק, שהם פתאום דוחפים אותך לפעולה. למרות שאולי נדמה לך שזה רק אצלך – ככה זה תמיד.

לא להיצמד

על הדלת בכניסה לווילה כתוב בכתב מסולסל וסגול GefenTeam, השם שלי. מאחוריו הבריכה, הכוסות הממותגות, הרהיטים, ההגדרה, התפקיד, המקום שהוא שלי, או אולי אפילו – אני?

ההבנה שכל אלה הם לא אני, ואין מה להיצמד אליהם – משחררת מאד. אפילו שכל אלה דברים טובים ומדהימים, כאלה שהזעתי קשות כדי לבנות, לפעמים הם גם פשוט מטענים של חשיבות עצמית, וככאלה – יכולים להכביד. ההשלה שלהם מזכירה לנו שבסוף אנחנו לא צריכים הרבה כדי להיות מאושרים וקלילים: רק להיות בריאים, בטוחים, חופשיים ועם אנשים שאנחנו אוהבים.

בשביל להיות בר מזל – צריך לעבוד על הגמישות

מחקר שעשה ג'ים קולינס, מחבר ספרי הניהול "לנצח נבנו" ו"גלגל התנופה", בדק האם בעצם קיים פקטור כזה, של "מזל" בעסקים. הוא חקר מיליונרים, מיליארדרים וחברות שהצליחו, וגילה שהם בהחלט הצליחו בזכות "מזל", שאותו הוא מגדיר כ"משהו מפתיע במציאות, כזה שמשנה אותה לטובה". מזל יכול להיות שינוי גדול בשוק, הצעה מפתיעה, אפילו לשבת ליד האדם הנכון בטיסה.

קולינס לא הסתפק בזה. הוא בדק עמיתים לעבודה וחברות מתחרות שקיבלו את אותו "מזל" בדיוק – וזיהה שאלה שהצליחו לא לא היו יותר ברי מזל מאחרים, כלומר הם לא קיבלו יותר הזדמנויות, הם פשוט קפצו עליהן ברגע הנכון.

הגמישות המחשבתית שמאפשרת שינוי היא תכונה שמתפתחת. זה לא אומר שאנחנו חייבים לשנות הכל כל יום, אבל כן צריך לעבוד על מתיחת השרירים האלה, כדי שאם יבוא הרגע – נהיה מוכנים וזריזים ולא כבדים ומקובעים.

אז איזה שינוי נמצא אצלך בדרך?

הרי עמוק בבטן שלך הוא כבר מתחיל לבצבץ.

והנה באה ההתרגשות.