הקול הפנימי

בחודש האחרון שלחתי לצוות מייל עם בקשה לפידבק עלי,

זה היה דבר נהדר, שהתחבר גם לפודקאסט שעשיתי עם ניר בר-דעה על התרבות הארגונית של קרן ברידג'ווטר, שבה שקיפות, כנות ברוטלית ופידבק מתמיד הם הערכים המובילים.

התובנות שעלו מכל זה על עצמי היו מעולות וכבר הובילו לשינוי והתפתחות.

גם כל מי שמנוי על מייל ההשראה לשבת התבקש לתת בשבוע שעבר ציון.

זה היה התדר שלי בזמן האחרון, להקשיב החוצה.

ובאמת, הפידבק שקיבלתי בשבוע שעבר נתן לי המון אנרגיות! משטף התגובות, הציונים וההמלצות הבנתי שיש לי אימפקט. הצלחתי לראות את הערך שאני נותן ולהבין גם לאן כדאי לי לקחת את זה קדימה. הייתי ב"היי" כל השבוע, ממש חיכיתי לכתוב את ההשראה השבוע. הכל היה כזה כייף עד ש…

עד שדווקא היום דברים התחילו להסתבך. אם כבר פידבק, אז היום שלחתי לצוות בקבוצה שלנו שאלה פשוטה – על מה אני צריך לכתוב את ההשראה לשבת. נתתי 5 נושאים שחשבתי עליהם מראש, וביקשתי מכם להצביע עליהם.

אם כבר מקשיבים החוצה, למה לא לזהות מראש מה יעניין ולהתמקד בו?

כשהתקבלו התשובות קרו שני דברים שלא צפיתי: קודם כל, ההתפלגות בין הנושאים שהצעתי היתה די דומה, ואף נושא לא הוביל בפער ענק. ועל שני הנושאים שכן עוררו קצת יותר עניין – התחלתי לכתוב עליהם, אבל נתקעתי. ככה מצאתי את עצמי באחת בצהריים, בלי נושא ועם מחסום כתיבה רצחני.

אלא שאז הבנתי שמחסום הכתיבה נובע מהפידבק שביקשתי. פתאום התחלתי לכתוב "מהחוץ – פנימה", מנוע היצירה העיקרי שלי היה מה יחשבו עלי.

הפידבק המבורך הזה פשוט הביא אותי למודעות ייתר.

הנה תרגיל מחשבתי: אם הייתי מציע לך כוחות-על שמאפשרים לך להקשיב לכל מה שחושבים עליך בכל רגע נתון, האם היית רוצה אותו?

אין ספק שבהתחלה זה היה סיוט, אבל מהר מאוד זה היה מאפשר לך ללמוד ולהסתגל למצבים וגם להשתפר בצורה אקספוננציאלית. במקביל היה קורה עוד משהו: כבר לא היית דומה לעצמך, אלא הופך ליצירה של הסביבה.

הצד השני של להיות קשוב לפידבק הוא היכולת להיות קשוב לעצמך, למצוא את הרגע השקט שבו אין כמעט סביבה חיצונית, לקבל את הפידבק מהנפש שלך וממה שהיא רוצה.

יצירה שנעשת מהחוץ אל הפנים תתקשה להיות מקורית. היא תתאים את עצמה למה שאנשים כבר יודעים ומכירים, היא תהיה מתחנפת, צפויה, מזיעה. מעצם הגדרתה, היא תפנה למכנה המשותף הגדול ביותר.

סטיב ג'ובס אמר "אל תיתן לקולות של אנשים אחרים להרחיק אותך מהקול הפנימי שלך", והוא באמת היה ידוע כמי ששנא קבוצות מיקוד ומחקרים.

גם בניהול, מחקרים כבר הוכיחו שהקשבה לקול הפנימי חזקה לפעמים יותר מכל תהליך מושכל כזה או אחר שקשור לניתוח נתונים חיצוניים. מחקר של אוניברסיטת תל אביב גילה שכשאנשים בחרו בחירות המבוססות רק על אינסטינקט, הם עשו את ההחלטה הנכונה בכ-90% מהמקרים. חוקרים אחרים העריכו של-80% מהמנכ"לים המצליחים יש סגנון החלטה אינטואיטיבי.

או איך יותר נכון לבחור קריאטיב טוב, להריץ סקר בין כל החברים במשרד? או שמחליט אחד יבחר לפי הטעם והניסיון שלו?

אז כן, יש שתי קצוות של הסקאלה.

אז אחרי שעסקנו הרבה בפידבק וכלים לשיפור עצמי,

הבנתי שאני צריך לאזן את הפידבק החיצוני, למצוא כלים להקשיב לקול הפנימי שלי. הנה שיטה מדהימה שמצאתי, לחיזוק ההקשבה לקול הפנימי ואני שמח לשתף אותך בה:

למצוא מדי יום זמן שקט עם עצמך

לקחת לעצמך רבע שעה מדי יום, לשבת במקום שקט ולחשוב. פשוט. בלי רעשי רקע ובלי טלפון נייד, ברגע שהקולות האחרים מושקטים, פתאום הקול הפנימי צף ועולה. זה כמו שכדי לראות את הכוכבים במלואם צריך לנסוע למקום חשוך כמו מצפה רמון, כך שאורות העיר לא יעמעמו אותו.

לכתוב לעצמך

ברגע שאני כותב אני בעצם פותח מרחב שבו הקול הפנימי שלי חייב להתבטא. אני מכין לו מגרש משחקים, הסמן של העכבר כאילו מסמן לו "קדימה – תדבר". דף ריק מזמין את הקול הפנימי שלך למלא אותו, והפיזיות של הכתיבה מייצרת הקשבה.

להתחבר למה שנותן לך השראה

כדאי לנסות להיזכר איזה סיטואציות, אנשים או מקומות שבהם היית בהם הקול הפנימי שלך היה חזק וברור. האם זה היה כר דשא בפארק הירקון? האם תוך כדי ריצה? אולי שמעת הרצאה או פודקאסט מעניינים? זה לא באמת משנה איפה היית ומה עשית, לחזור לאותו מקום ולאותה סיטואציה כנראה יעזור לך מאוד להתחבר שוב ולהקשיב לעצמך.

לגרות את המוח הימני שלך

מחקרים הוכיחו שהאונות הימניות הן האינטאיטיביות והיצירתיות יותר. הדרך להתחבר אליהן הוא לבחור בסוג מסוים של ביטוי עצמי – זה יכול להיות הדבר הכי פשוט, כמו לשרבט במחברת או לנגן מוזיקה, כל דבר שדורש יצרתיות אבל לאו דווקא ריכוז גבוה – ופשוט לזרום. הקול הפנימי יעלה וידבר, דרך צורת הביטוי שנבחרה או בדרך אחרת.

להיות נוכחים בגוף

הרבה פעמים הקול הפנימי שלנו לא מדבר במילים אלא דרך הפיזיות שלנו, ולכן תשומת לב לגוף היא הקשבה לעצמנו. ומסתבר שיש כזה דבר "תחושת בטן" – ב"מדעית" פשוט קוראים לזה "סמן סומטי" (Somatic marker), מונח שטבע המדען אנטוניו דמסיו לתחושה בגוף שאומרת לנו אם בחירה מרגישה נכונה או לא. המעגל הזה מביע את מסקנותיו באמצעות הבטן שלנו, לעתים קרובות הרבה לפני שהמעגלים למעלה מגיעים למסקנה מנומקת יותר.

כל מה שצריך לעשות זה לשים לב לנשימות, למשקל של הגוף על הכיסא, לכאב הקטן בגב. כל דבר כזה מביא למודעות את הנוכחות הפיזית שלנו, וממנה המחשבות יכולות להתבהר ולהתחדד. האם הגוף דרוך או נינוח? האם הוא נמשך או נרתע? אפשר וכדאי לתרגל את זה באמצעות מיינדפולנס.

אם נחזור לדוגמא של הכתיבה היום, הבנתי שאישית אני צריך לכתוב על מה שמעסיק אותי, מה שבוער בי, ולא רק על מנת להתאים את עצמי לצרכים של הסביבה. אני כותב מתוך מנוע פנימי עמוק.

אז וויתרתי על הסקר והנושאים שעלו בו- ובחרתי נושא חדש "הקול הפנימי" הוא זה שהעסיק אותי באותה שניה הרי – ולפניכם התוצאה של הנושא החדש.

המילים שיוצאות ממני עכשיו הן תוצאה של הקשבה פנימית. כמובן שהן לא מנותקות ממך ומהצורך לתת לך ערך, זה לא מכתב אל עצמי, אבל ההתנעה שלהן היא פנימית – וההמשך זורם החוצה, אליך.

כדי שנוכל ליצור משהו טוב, אסור לגשת לבריף ולחשוב מה הלקוח יאהב או מה הצוות יאהב, צריך להתחיל משאלה אחרת, מה בא לי להגיד, איזה תדר אני רוצה לבטא, מה ראיתי לאחרונה שנתן לי השראה ומה מרגש אותי לבטא.

זו כנראה הדרך, ליצור משהו שמתחיל ממקום פנימי שנותן גם המון ערך החוצה, אבל כדי שזה יקרה,

קודם כל צריך להקשיב לקולות – הפנימיים והחיצוניים.

גפן