פרדוקס הצמיחה

התרבות בעולם העסקי היא ש- ״טוב״ הוא אף פעם לא מספיק – תמיד תמיד תמיד צריך ״יותר״. יש בזה משהו נורא עצוב כשחושבים על זה באופן פילוסופי, כי כולנו עובדים במערכת של אי שביעות רצון מובנת.

מצד שני אפשר לטעון ש- ״מה שלא צומח מת״, כי אם החברה לא תצמח היא לא תוכל להמשיך להרוויח לאורך זמן. מתחרה אחר יציע משהו טוב יותר, או אולי העובדים ירגישו שהיא לא גדלה מספיק ולכן אין להם הזדמנויות להתפתח. אז אולי זה דווקא חיובי, לקדש ככה את הצמיחה?

אבל רגע, לצמיחה יש גם מחיר, והוא אפילו גבוה. כדי לצמוח אתה צריך להיות בחוסר שביעות רצון מהקיים, אולי אפילו פרנואיד, כי כמו שבאינטל אומרים, ״רק פרנואידים שורדים״. זה אולי מתכון טוב לצמיחה, אבל נשמע כמו מתכון די גרוע לאושר. זה עלול לייצר תרבות של סטרס, של תחושות שליליות, של אי שביעות רצון – כל אלו הם האויבים של היצירתיות, שהיא כל כך הכרחית בעידן של היום. בלי יצירתיות אין חדשנות בלי חדשנות אין צמיחה.

כיום אפילו מנכ״לים של חברות ציבוריות מתרעמים על הצורך לעבוד את אלוהי הצמיחה. רק היום התפרסם ראיון עם מנכ״ל אפל, שאמר שאם הוא היה מלך ליום אחד הוא היה עושה דבר אחד, מבטל את הצורך בדו״חות רבעוניים. "למה למדוד עסק על סמך 90 יום כאשר ההשקעה היא לטווח ארוך?", שאל קוק, וכמו תמיד יש משהו בדבריו.

גם ברמה הפרסונלית, אם נחשוב על זה רגע, אנחנו חיים בפרדוקס. מצד אחד אומרים לנו תכירו תודה על כל מה שיש לכם, תבינו את כוחו של הרגע הזה, תבחינו בטעם של התפוז, תתבוננו באמת בנוף, כל מה שיש הוא הכאן ועכשיו, האושר נמצא ב-being. כולנו חולמים על אותו רגע בו נרגיש ״הגעתי״ ונשב על הכיסא נוח מול השקיעה. מצד שני כל הישג משמעותי עליו אנחנו חולמים כל חלום או יעד שיש לנו כיום דורשים שיפור מתמיד, מאמץ, חוסר הסתפקות במצב הנוכחי, מלחמה, זיעה ודם.

מוח מוכוון מטרות (doing) ננעל על יעד וחותר לשם. הוא עוסק בדרכים היעילות והאפקטיביות ביותר להגיע כמה שיותר מהר אל היעד. בכך הוא חוסם את הפתיחות שלנו לעושר האפשרויות, להזדמנויות שמול עינינו, לאפשרות ליצור דברים חדשים.

ישבתי השבוע עם אדן שוחט, שהוא מכונת פרודוקטיביות מרשימה. כל החיים שלו מנוהלים מטאסק ליסט אחד ענק של מאות משימות, או כמו שהוא קורא לזה – ״דבר פחות, עשה יותר״. זה מדהים, אבל מה עם פשוט ״להיות״?

אז מה עושים עם הפרדוקס הזה? בודהה נגד באפט, הפער בין חיים של צמיחה לבין כאלו של הסתפקות במה שיש. האמת שאין לי ממש תשובה חד-משמעית לזה.

אולי לך יש פתרון או מחשבה? מה יותר חשוב או איך מיישבים את הפרדוקס הזה?

יש לי התחלה של מחשבה: אולי צמיחה היא רק התוצאה, כלומר סימפטום? מה שיותר חשוב הוא מה שגורם לה. צמח לא עסוק ביעדי הצמיחה שלו, הוא פשוט צומח אם יש לו אדמה טובה, שמש, דשן ומים וכולם באיזון הנכון. אולי אנחנו צריכים להתעסק פחות בתוצאה ויותר ביצירת התנאים הנכונים לצמיחה, בין אם בעבודה או בחיים האישיים. לדאוג שהכל יהיה כמה שיותר בריא, נכון ומאוזן – ואז הצמיחה תקרה מאליה, באופן אורגני.

כן, ככל שאני חושב על זה יותר – הפתרון הוא צמיחה אורגנית, צמיחה בריאה.

צמיחה שמנסים לאכוף בכוח, על פי יעדים אגרסיביים, היא פשוט מסוכנת. היא יכולה להסתיים כמו במקרה של אלוביץ', שפשוט ״בלע״ יותר מידי כשנכנס לעסקת בזק, או אפילו כמו מותג שצומח רק בגלל סטרואידי הפרסום ולא מהערך האמיתי שמגדל לאט לאט קהל לקוחות נאמן.

כשלא מנסים לכפות צמיחה או לקצר את הדרך אליה, היא יכולה להיות תוצאה טבעית ומתבקשת. היא גם לא חייבת להיות ליניארית או ״אקספוננציאלית״, לא חייבים לדחוק בה. יש צמיחה שלא מתרחשת בקצב של דו״ח רבעוני. צמיחה אורגנית כזו לא סותרת את הכרת התודה והשמחה על מה שיש, כי הם בדיוק הדברים שמחוללים אותה באופן טבעי, בקצב שלה. היא פשוט מסמנת שמשהו טוב ואמיתי קורה, שנוצר ערך.

עכשיו יש לי משהו קצת אישי לחלוק איתך. התלבטתי אם לכתוב על זה, אבל אני אעשה את זה בכל זאת, כי עבורי הוא עשה פלאים ואם אחלוק אותו אולי הוא יעזור לעוד אנשים.

בשנה האחרונה, כשאני מתעורר בבוקר, עוד בתפר שבין חלום לערות, אני מנסה וגם מצליח שהמחשבות הראשונות שלי בכל יום יהיו על 3 דברים שאני מודה עליהם, קטנים או גדולים, ואחריהן 3 דברים שאני רוצה להשיג היום.

הדבר המדהים הוא שברגע שהמוח מתרגל לזה, אלו הופכות להיות באמת המחשבות הראשונות בכל יום. המוח מחפש אותן, ולא נותן לאף מחשבה אחרת  להיכנס לפניהן – לא טרדות היום, לא ההודעות בטלפון או משימה כזו או אחרת. הוא קודם כל הולך אליהן. ואולי זה סוג של פתרון לפרדוקס: להתחיל בדברים שאתה מעריך, ולהמשיך משם לדברים שאתה עוד רוצה להשיג.

שווה לנסות, לי זה ממש מצליח.

גפן