logo.gif
  • ערן גפן

לחשוב כמו ילד

רוצה לשחק איתי משחק?

אולי נדמיין שאנחנו מטפסים על הר קרמבו ענק, תוקעים את נעלי הטיפוס שלנו בצידי השוקולד המתפצפץ. נמשוך את עצמנו למעלה, יד ביד, אל עבר הפסגה העגולה וכשנגיע למעלה נקפוץ ראש ונצלול בתוך השלג הקר לתוך מרכז הקצפת – עד לביסקוויט.

נכון כיף? יאללה!

שמתי לב שכל פעם שאני מציע לאורצ׳וק, הילד בן הכמעט שנתיים שלי לשחק או לדמיין דברים, הוא תמיד מאוד שמח. הבחנתי גם שהוא לא צריך שום דבר ממשי – אני אומר לו ״יש פה כבאית״ ומצביע על האוויר, "אתה רואה את הסולם?" והוא? רואה אותו. אני שואל אותו ״רוצה לטפס עליו?״ והוא בתגובה מטפס עם האצבעות באוויר, על המדרגות המדומינות.

״אנחנו נולדים קריאטיביים, זה מה שקורה אחר כך שמונע מאיתנו להראות את זה״ אמר פיקאסו.

כשמסתכלים על ילדים משחקים רואים קריאטיביות בהתגלמותה. הם נכנסים לעולם שהם המציאו בעצמם, בו החוקים הרגילים לא קיימים. הם יכולים לגלם דמות בדיונית, לדבר אל עצמם, לבנות מגדלים באוויר, לספר לעצמם סיפור או למולל עלה יבש במשך דקות. הם עושים את זה למען עצמם, לא על מנת לרצות אחרים. זו הדרך שלהם לממש את הרגשות והפנטזיות שלהם ואפילו להתגבר על קשיים.

ומה עם המבוגרים? ככל שאנחנו גדלים, החינוך שלנו והדרישות החיצוניות מאיתנו עומדים בדרכן של המשחקיות והקריאטיביות, אבל מה לעשות שבעולם החדש דווקא חייבים להיות קריאטיביים?

הלוואי והיינו יכולים להכניס יותר ילדותיות לתוך היומיום שלנו, או לפחות ללמוד מהם כמה דברים.

סקרנות

סקרנות היא התשתית לכל יצירה – היא מאפשרת לנו לאסוף את המצרכים מהם נאפה את עוגת הקרמבו היצירתית שלנו.

יצירתיות היא בסך הכל ״לחבר את הנקודות״, לעשות מאש-אפ של דברים שאנחנו מכירים – ולברוא מהם משהו חדש. ככל שנדע יותר, ככה יהיו לנו יותר נקודות לחבר וההסתברות ליצור משהו חדש תגדל. מחקרים מראים שפעוט ממוצע שואל 400 שאלות ביום. למה כמבוגרים אנחנו שואלים פחות? אולי אנחנו מתביישים להראות שאנחנו לא יודעים? או יותר גרוע – אנחנו חושבים שאנחנו כבר יודעים מספיק?

פתרונות מ– "דרגה ראשונה"

החדשנויות הגדולות ביותר בחיים הם כאלו שמערערות את הבסיס. הן לא מנסות לשפץ את הקומה העליונה של הבניין, אלא מערערות את היסודות, שואלות מה זה בכלל בניין ולא לוקחות שום דבר כמובן מאליו.

ילדים שואלים ״מי אמר ש…״? ואילו אנחנו כמבוגרים נוטים לקבל את איך שהעולם עובד כ״ככה זה״.  גם כשאנחנו מפעילים יצירתיות – אנחנו מתקשים לערער מושגי יסוד ומשנים רק את המעטפת ולא את הבסיס.

לאהוב את הבעיה ולא את הפתרון

פרופ׳ קרול דוויק, מחברת הספר ״מיינדסט״, בדקה קבוצות ילדים שונות, גילתה והוכיחה שילדים המתייחסים לבעיה כמו ״פאזל״, כלומר כסוג של משחק שבו הקושי הוא חלק מהכיף, יצליחו יותר מילדים שחושבים שהייכולת שלהם לפתור את הבעיה קשורה לכישרון שלהם. כמבוגרים אנחנו יותר דומים לקבוצה השניה – אנחנו מעדיפים פתרונות על פני תהליך התמודדות עם בעיה. העניין הוא שגם אלה שבטופ מצטיינים רק 1% מהזמן, אז כדי להצליח באמת – אתה חייב להיות מאוהב בבעיות עצמן, ליהנות מהמשחק ומהניסיון לפתור את הפאזל.

דימיון וטשטוש המציאות

ילדים מאפשרים לעצמם להתנתק קצת מהמציאות לעולם ״משחקי״ יותר, הם יכולים לדמיין את עצמם במקום אחר. גם היזמים הכי מבריקים בעולם שומרים על אותה יכולת – על סטיב ג׳ובס אמרו שיש לו ״הפרעה בתפיסת המציאות״ ואילון מאסק שואב השראה מספרי המדע הבדיוני.

אז נניח שאנחנו רוצים להיות יצירתיים כמו ילדים, איך מיישמים את זה ביום יום?

הפסיכותרפיסט אוליבר ג׳ימס הציג בפסטיבל קאן האחרון שיטה שאיתה כל מבוגר יכול להיות יצירתי כמו ילד. ג׳ימס מציע משהו שנשמע קצת מוזר בהתחלה, סוג של משחק תפקידים: הוא מציע כל אחד לבחון את ה"פרסונות השונות״ שלו – אלו שהוא מציג בעבודה, בבית, עם חברים או ברשתות חברתיות – ולנסות לאתר לצדם את אותה פרסונה ״ילדותית / יצירתית״ שלו, זו שייתכן והוא כבר לא נותן לה לצאת, ואז ״לשחק בכאילו״ ודווקא להזמין אותה לצאת.

אם, למשל, יש לך בדרך כלל בעבודה פרסונה ״יודעת-כל, רצינית וחכמה״, אולי כדאי לשקול למצוא בקרבך פרסונה ממקום אחר בחיים שלך, נניח כזו אוהבת להשתטות כמו ילד – וממש לזמן דווקא אותה לתוך יום העבודה. אם קשה לך להתחבר לצד הקריאטיבי הזה בתוכך, כדאי לנסות להיזכר בסיטואציות יצירתיות מהילדות – מוזיקה ששמעת, משחקים ששיחקת, ריקודים שרקדת או הרפתקאות שחווית או המצאת לעצמך. כל אלה יכניסו אותך לתדר הנכון.

אז אחרי ששיחקת ב״נדמה לי״ והתחברת לתדר היצירתי שבך, עכשיו הזמן לסחוף את שאר הצוות. כמנהלים, התפקיד העיקרי שלנו הוא ליצור ״מזג אוויר״ יצירתי, לאפשר את התנאים שבהם יצירתיות פורצת. זה חשוב במיוחד בארגונים גדולים ומותגים מצליחים. אם חושבים על זה, ארגונים גדולים ומצליחים דומים לבן אדם בן 45 שהוא, במקרה הטוב, בשיא הקריירה שלו, אבל רחוק מהילדות.

הנה כמה רעיונות לאיך אפשר לעשות את זה:

לייצר סביבה שתאפשר לקריאטיביות ספונטנית להיווצר. בפידבק הניהולי, למשל, לצד השאלה כמה הכנסות ייצרת לחברה, אפשר לשאול "כמה פעמים גרמת לחבר צוות אחר לחייך בחודש האחרון? מתי עשית שטויות בעבודה?"
לתת ביטחון. כשפעוטות נשארים לבד ליד מבוגרים שהם אינם מכירים, הם נהיים שקטים ומפסיקים לשחק. ארגונים שרוצים להיות קריאטיביים חייבים לייצר סביבה בטוחה למשחק, לקריאטיביות, להרשות לעובדים להיות מטופשים. צריך לאפשר לצוות להשתעשע עם רעיונות מטופשים, גם אם הם נראים כלא רלוונטיים למשימה או לאתגר הנוכחי.
לאתר ולגייס לצוות את האנשים הפחות צפויים. כולנו עושים את אותה טעות כל הזמן, ומגייסים יותר מידי אנשים שדומים לנו. יש הרבה מאוד אנשים שנראים ״משעממים״ ומפתיע לגלות איזה עולם דמיון עשיר יש להם – אם רק נותנים להם את הביטחון לחשוף אותו. בקצה השני של הסקאלה נמצאים האנשים ה"מוזרים", שגם אותם מומלץ לצרף לצוות. מחקרים הוכיחו שאנשים מאוד יצירתיים נוטים להיות בעלי התנהגות שונה, כלומר "מוזרים".

ותמיד אפשר גם פשוט להיעזר בילדים: כאשר וולוו ולגו הזמינו ילדים לעצב את הטרקטור של העתיד נוצר הרבה יותר מצעצוע חדש. הילדים חשבו על טרקטור אוטונומי לחלוטין, שכל הזמן מרחף מעליו דרון שנקרא ״העין״, המפקח על העבודה ונותן עוד זווית ראיה, להגברת הבטיחות והדיוק. בזמן שהילדים שיחקו בלגו, הם למעשה נתנו כיוונים יצירתיים לטרקטור העתידי של וולוו, והמוצר שלהם הפך לדגם קונספט, שעליו יתבססו הרכבים האוטונומיים של וולוו.

אוי, אני חייב לרוץ!

אורצ'וק הפעיל את הסירנה ואנחנו חייבים לעלות על הכבאית הגדולה ולטוס יחד להציל כלב שנתקע במגדל בקומה ה-45.

גפן

״השראה לחדשנות״- ערן גפן

אנחנו חיים בתקופה של שינויים גדולים, מרגשים ומפחידים כאחד.
תקופה בה נפתחות אין סוף הזדמנויות עסקיות ולצידם לא מעט אתגרים וקשיים; איך מנהלים ומנווטים עסקים בעידן כלכלת החדשנות? איך בונים תרבות ארגונית? איזה טכנולוגיות מערערות נכנסות ואיך עושים בהן שימוש? התוכן מיועד למנהלים בכירים, יזמים, וכל מי שמתעניין בתחומי העסקים והחדשנות.

לקבלת המייל השבועי