logo.gif
  • ערן גפן

להתמודד עם המשבר


הכל התחיל ביום רגיל בשבוע ה-34. לירון, אשתי, שמה לב שהיא לא מרגישה תזוזות של התינוקת בבטן. בערנות מדהימה, מתוך אינסטינקט אימהי, היא פנתה לרופא ומשם נשלחה לבי"ח ליס באיכילוב, שם החליטו באופן מיידי להעלות אותה לקיסרי ולחלץ את הילדה – כי ברור שהיא במצוקה.

כבר כשהיא יצאה התבררה גודל המצוקה. היא יצאה אפורה, עם דופק לא אפקטיבי וללא דם בגוף, עד לרמה שהמכשירים השונים לא הצליחו לתת שום קריאה. אפס.

התברר שמסיבה לא ברורה, התינוקת דיממה לתוך לירון כשהיתה בבטן, עד שהדם שלה אזל.

היא פונתה לפגייה, שם עברה החייאה בטיפול נמרץ, הנשמה, קיבלה מנות דם רבות ועוד ועוד תרופות. במשך כמה שעות טובות הרופאים והאחיות נלחמו על החיים שלה.בשלב הזה לירון עוד היתה בהרדמה מלאה, והרופאים קראו לי והסבירו שהתינוקת עברה אירוע מאוד מאוד קשה. לא ברור בכלל איך היא שרדה אותו, ולא מובן מאליו שהיא תהיה איתנו גם הלאה.

לאחר ימים ארוכים, כשהילדה התייצבה והיה נראה שהיא איתנו כדי להישאר, בחרנו לה את השם "אריאל" – האריה של האל. הוספנו גם את השם של סבתא לנה ז"ל, ששמרה עליה מלמעלה. אריאל לנה גפן. הבת שלי.

בשבועיים הראשונים בביה"ח לא יכולנו לגעת בה, אבל היא טופלה על ידי טובי הרופאים והאחיות באיכילוב. לאט לאט, לאורך שבועות ארוכים של אישפוז, היא החלה להתאושש, למדה לנשום בכוחות עצמה, לאכול ולהתאזן. גם רופאים ציניים ואתאיסטים, שנרתעים משימוש תכוף במילה ״נס״, חרגו הפעם ממנהגם.

כמעט חצי שנה עברה מאז.

אנחנו בבית, אריאל מתנהגת כמו כל תינוקת אחרת, עושה פיזיותרפיה 3 פעמים בשבוע, ואנחנו כל הזמן עוקבים אחר ההתפתחות שלה (בדאגה, כמו כל הורה). מקווים, מאמינים וסומכים עליה שתמשיך להתפתח יפה.

זה עוד לא הזמן לסיכומים, כי אנחנו עוד בעיצומו של המסע האופטימי עם אריאל, אבל לאחרונה – דווקא בעבודה – נתקלתי בכמה לקוחות שנתקלו במצב משברי. אז הנה, אני משתף בכמה דברים שלמדתי על התמודדות מתוך המשבר שלנו, שכנראה נכונים לעוד סוגי משברים, בחיים ובעבודה.

"תשקיע 200% במה שיש לך עליו שליטה, ו-0% במה שאין לך עליו שליטה״

זו עצה מדהימה שקיבלתי מחבר שעבר משהו דומה. היא ליוותה אותי בהמון רגעים במהלך התקופה האחרונה, בהם הזכרתי לעצמי שמשברים לפעמים מובילים אותנו להתעסק ולהתמקד דווקא בדברים שגדולים מאיתנו.

המוח כל הזמן הולך אל "מה היה" או "מה יהיה" או "למה דווקא לנו זה קרה", עוד ועוד התעסקות בדבר הענק הזה שנפל עליך. מעבר לכך שהתעסקות במה שאין לך עליו שליטה היא בזבוז אנרגיה יקרה, זה גם מדכא ומלא בשליליות. היכולת להזכיר לעצמך שוב ושוב במה להתמקד ולתת אקסטרא מאמץ נוסכת אופטימיות ומעצימה. למעשה, בעיני זו גם הדרך היחידה להתמודד עם משבר.

יש רגעים שזה פשוט גדול ממך.

אם זה משבר אמיתי, "בשרני", אם אתה באמצע "הסערה המושלמת" – אז יש זמנים שבהם כוחות שהם כל כך גדולים ממך פועלים, שאין טעם בכלל לנסות להיאבק בהם. כל מה שאפשר לעשות זה "להוריד את הראש" ולחכות שהמצב יתייצב. זה קצת כמו שאומרים שאם נסחפים במערבולת בים זו טעות להיאבק בה. צריך בהתחלה להיסחף – ורק כשנפלטים ממנה יש טעם להתחיל לחתור.

אפילו הווה קטסטרופלי, פחות גרוע מחרדת העתיד.

שמתי לב שבמצבים הכי קשים, והיו כאלו, הדברים עצמם לא היו משהו שלא יכולתי להתמודד איתו. אפילו בתוך כל השחור היו רגעים של חסד, של רופא שעובד בין אינקובטורים ולוחש לתינוקות, או שתי אימהות בוכיות שעד לפני שעה לא הכירו מתחבקות וחולקות ביחד את הכאב. הקושי העיקרי טמון במחשבות על העתיד המדומיין – ובמחשבות האלו העתיד גרוע מכל הווה, קטסטרופלי ככל שיהיה.

לקבל את האמת המרה, אבל להמשיך להאמין.

הבנתי שהאתגר שלי הוא מצד אחד להיות עם רגליים על הקרקע – להקשיב, לאסוף מידע, לנתח ולהבין את הסיטואציה, לא להיכנס למצב של "לה לה לנד", להכיר ולהכיל את התסריטים הקשים ביותר והמשמעויות שלהם.

ולצד כל השכלתנות הזו – גם לא לאבד את האמונה, האופטימיות, התקווה לנס. אפשר לנתח סיטואציה בצורה לוגית ומדעית, לחשב הסתברויות ואחר כך ללכת הצידה ולשאת תפילה חרישית.

אתה לא מחליט מתי לרדת מרכבת ההרים הזו.

כשיש משבר אתה רק רוצה שהוא יגמר ויחלוף, לכן ברגע שיש התקדמות קטנה או הפוגה אנחנו ממהרים להרגיש ש"זה מאחורינו". אבל אז, כשמגיעה הנסיגה לאחור – אנחנו נשברים. מאז כבר למדתי לקבל את זה שאני לא זה שמחליט מתי הסופה הגדולה נגמרת, מתי זה מאחורינו.

כשיש משבר משמעותי רק בדיעבד, אחרי זמן ממושך, תוכל לסמן לעצמך מתי יצאת ממנו. לרוב זה יהיה בנקודת זמן אחרת לגמרי מזו שחשבת שבה יצאת ממנו.

להמשיך לרוץ, לא לעצור.

במהלך התקופה הזו המשכתי ללכת לעבודה מידי יום, אפילו לכמה שעות – בין שינה לעוד משמרת בביה"ח. אפילו שיכולתי לא לבוא והצוות היה מסתדר בלעדי, היה לי חשוב לא לרדת מהסוס, לא לעצור באמצע המרתון. גם עם תפקוד חלקי, ההמשכיות נתנה לי כוח להתמודד.

בנוסף, ואולי חשוב יותר – תהליך היציאה מהמשבר והחזרה לשגרה קל יותר, כי מעולם לא עצרתי.

אתה לא לבד.

כשהכל מתהפך עליך, לפעמים אתה מרגיש מאוד בודד, כאילו כל העולם נגדך. אבל אם רגע תצא מהעור של עצמך ותסתכל סביב, תמיד תראה אנשים שאוהבים ורוצים לעזור. אני גיליתי מחדש את בת הזוג שלי, את המשפחה שלי (ומעכשיו אם מישהו יספר בדיחה על "החמות" שלו, לנצח אדע שהוא כנראה לא היה אף פעם במשבר אמיתי). ראיתי רופאים ואחיות שנותנים את החיים שלהם כדי להציל חיים, גילתי חברים טובים וגם חדשים, לקוחות סבלניים וצוות בעבודה שנרתם לעזור. למדתי גם לבקש עזרה ולהגיד "קשה לי, אני לא יודע מה לעשות".

המילים האלו מוקדשות לכל אלו שהיו ועדיין איתנו במסע הזה.

לאלו שחוו ויחוו משברים – כי אלה החיים.

גפן

״השראה לחדשנות״- ערן גפן

אנחנו חיים בתקופה של שינויים גדולים, מרגשים ומפחידים כאחד.
תקופה בה נפתחות אין סוף הזדמנויות עסקיות ולצידם לא מעט אתגרים וקשיים; איך מנהלים ומנווטים עסקים בעידן כלכלת החדשנות? איך בונים תרבות ארגונית? איזה טכנולוגיות מערערות נכנסות ואיך עושים בהן שימוש? התוכן מיועד למנהלים בכירים, יזמים, וכל מי שמתעניין בתחומי העסקים והחדשנות.

לקבלת המייל השבועי