יום שישי, אחת בצהריים, עכשיו התיישבתי לכתוב לך את המייל השבועי. אני בלנדוור ברמת החייל, מזמין לי הפוך סויה בכוס זכוכית, מוציא את הלפטופ. הסמן הלבן על המסמך הריק מהבהב, נראה לי שבהתרסה, ״יאללה, תניע כבר״.
אבל שום דבר לא קורה.
חם לי, הטאב של הפייסבוק קורץ יותר, איפה הקפה?. בווטסאפ יש הודעה מלירון והמילים בקושי יוצאות וכשהן כבר מחולצות הן מנוסחות רע. רגע, מי זה התיישב בשולחן ממולי? הוא מוכר לי – להגיד לו שלום? מהר, יש לי רק שעתיים, נו…
אבל אז קורה משהו מוזר. אני מתחיל להתנתק מהסביבה ונשאב פנימה, אל תוך התוכן. מילה אחר מילה אני שוכח מקיומה של הסביבה, מאבד תחושה של זמן. אני מטפס בידיים, משפט אחר משפט, אל עבר הפסגה הלא מושגת. ופתאום זה כיף, אני נהנה, משהו חדש נוצר פה ואני מביא אותו לידי ביטוי. זה דווקא די נעים לי.
מה קרה? נכנסתי למצב של ״פלואו", ככה הגדיר את זה פרופ׳ מיהי צ'יקסנטמהיי. פלואו הוא מצב תודעתי שבו אתה מתמודד עם אתגר מנטלי או פיזי באמצעות הכישורים שלך, כאשר אתה ״נהיה אחד עם האתגר״ מתוך מטרה להגיע למשהו בעל ערך עבורך. כולנו חווינו רגעים כאלה – זה יכול להיות ריצה, משחק שחמט, יוגה, תוכנית עסקית, פיתוח מוצר, כתיבה, ריקוד או אפילו משחק בפלייסטיישן – כל דבר שיש בו אתגר ונדרשים כישורים כדי לעמוד בו, ובסופו יש מטרה משמעותית בעיניך.
פרופ׳ צ'יקסנטמהיי (שעם שם כזה מעכשיו אקרא לו פשוט ״הפרופסור״), ממייסדי תחום הפסיכולוגיה החיובית, הפך את חקר הפלואו לפרויקט חייו. מהמחקר שלו עולה שהאושר לא מגיע מתענוגות זמניים, ולא מרכישת מוצרים, גם לא ממרדף אחריו. מה שמשותף לכל המאושרים הוא שיש להם רגעי פלואו משמעותיים בחייהם.
״בריקוד אני שוכחת את עצמי, אני כל כולי מרוכזת בבוהן שלי או בשרירי הבטן", סיפרה לפרופסור רקדנית מקצועית, "אני מתאמצת וזה קשה לי, אבל אני גם נהנית מזה. ריקוד זה המקום היחיד שאני בוראות את עצמי כל יום מחדש״.
המחקר גילה גם מתאם ישיר בין הישגים לבין נוכחות הפלואו. מדענים זוכי פרס נובל, מוזיקאים נודעים, ספורטאים אולימפיים – כולם, התברר, היו מומחים בכניסה והישארות בפלואו. עבור רוב האנשים פלואו הוא דבר רנדומלי, רובם לא יודעים איך להיכנס אליו וחשוב מכך – איך לשמור עליו. מהמחקר המעמיק עולה שיש כלים ברורים שיכולים לעזור בזה:
להכיר את עצמך. כדי להיכנס לפלואו אדם צריך להיות מודע לכישורים ולחולשות שלו – להכיר את הטריגרים שנותנים לך מוטיבציה, את השיטות שגורמות לך להתמיד, ואת החולשות והפגמים שמפריעים לך להצליח.
לשלוט בתודעה. פלואו הוא מצב תודעתי, ולכן בלי יכולת לנהל את המחשבות או לכל הפחות לשים אליהן לב, אי אפשר להיכנס או לשמור עליו. פלואו מגיע מתשומת לב ויכולת התמקדות והתמסרות לאתגר.
לבד, אבל ביחד. כדי להיות בפלואו צריך להיות ערניים לשאלה האם האנשים סביבנו מסייעים או מפריעים לנו. רוב האמנים הגדולים, המדענים והספורטאים ידעו להתעקש על הלבד שלהם כשהיו צריכים אותו, ומנגד לחזור אל הביחד.
להתנתק מהפרעות. תנאי קריטי הוא לא לתת להפרעות מסיחות להוציא אותך מהפלואו, לדעת להרחיק אותן. וגם שהן מגיעות, צריך לדעת לדחות אותן ולחזור במהרה לריכוז והתמקדות באתגר עצמו.
במסגרת המחקר חילקו הפרופסור וצוותו ביפרים לאלפי נדגמים, ושמונה פעמים ביום, כאשר הביפר ציפצף, הנדגמים היו צריכים לענות על שאלון שבדק מהי התחושה כללית שלהם והאם הם בפלואו. המחקר גילה שמרבית המקרים בהם אנשים היו בפלואו היו במקום העבודה, ועוד יותר מעניין – אלו היו הרגעים הכי מאושרים שלהם במהלך היום.
מהמחקר עלה שהעבודה (בניגוד לתפיסה הצינית) היא מקור עיקרי לאושר וסיפוק. הפרופסור בדק מקצועות רבים – מחקלאים בכפר נידח ועד חוקרים זוכי פרס נובל, חלקם דיווחו על היותם מאושרים מהעבודה שלהם וחלקם מתוסכלים. מה שהבדיל ביניהם לא היה סוג העיסוק, אלא הגישה שלהם לעבודה. יש כאלו שנכנסו במהלכה לפלואו – מיקרוביולוג שסיפר שהתנועה של האנזימים שהוא חוקר נראית לו כמו משחק מחשב והוא יכול לבהות בה שבועות, ולעומתו כירורג שראה בעבודה רק אמצעי לקידום וכסף, והתקשה להיכנס בה לפלואו.
פלואו בעסקים הוא הכרחי כדי להגיע לפריצות דרך יצירתיות, כדי להפיק דברים משמעותיים, לדיונים בעלי חשיבות, לקבלת החלטת חשובות, למציאת פתרונות יצירתיים ובעצם לכל תפקוד משמעותי להצלחתנו האישית בעבודה ולהצלחת ארגונים.
הבעיה היא שמקום העבודה המודרני מכיל אין סוף אויבים לפלואו: פגישות, הודעות, מיילים, ווטסאפ, עוד פגישות, מישהו נכנס, יושבים יחד במשרד, כל דבר הוא דחוף ולעכשיו, פייסבוק, ארוחת צהריים, עוד פגישות, מיילים, בהול, דחוף, תיכנס רגע אלי – ונגמר היום.
אז מה הפלא שמרבית העשייה שלנו לא מספיק יצירתית וחדשנית?
תפקידנו ליצור כמה שיותר תנאים לפלואו. רק במצב כזה אנשים מוציאים מעצמם את המיטב, יוצרים מציאות חדשה ומגיעים לרמה קוגניטיבית גבוה יותר משל אותו מצב קופיף נרקומן גירויים. ככה אני מנסה לעשות את זה:
דוגמא אישית. אני מבין היום שכשאני יושב עם מישהו מהצוות אני חייב לנסות להיות מרוכז רק בזה, להראות לו את היכולת שלי להיות בתוך הדבר.
סביבת עבודה. כדאי לצוות להתמודד עם השאלה איך אנשים יושבים יחד, פיזית. האם הם מפריעים אחד לשני? האם יש מספיק מקומות שמאפשרים להם להיות לבד ופשוט לחשוב?
הימנעות מסלולרי. הסופר והחוקר סיימון סינק ("Start With Why״) מציע לאסור הכנסת סלולרי לישיבות, וכפועל יוצא מכך – לקצר אותן משמעותית. הסלולרי הוא השער של כל חברות הסיליקון וואלי שהמודל העסקי שלהן מבוסס על להפריע לנו – פייסבוק ווואטסאפ נמדדות על כמה כניסות הן מייצרות מכל אחד מאיתנו ביום. כל ההודעות, ההתראות, ה״מזל טוב״ ואפילו התוכן שחייבים לראות – נועדו כדי לגנוב את תשומת הלב שלנו ולמכור אותה למפרסמים. והם מצליחים! אנחנו נכנסים לסלולרי שלנו יותר מ-150 פעמים ביום, אנחנו מסוממים. זו זכותם וזה האינטרס שלהם, אבל ראיתם פעם לוחם קונג-פו מתכתב בוואטסאפ תוך כדי קרב? ברור שלא, כי שם העונש יהיה מיידי וכואב – בעיטה לפנים!
לפנות זמן. חשוב לשריין זמן לכניסה לפלואו. אצלנו בגפן טים, כשאתה מקבל אתגר לפיצוח שדורש רעיון וחשיבה חדשנית השאיפה היא שאתה עובד רק עליו, ואתה מקבל יומיים רק לחשיבה. אלו יומיים שאנו מנסים לשמור, נקיים מכל מטלה אחרת שמטרתם להיכנס לפלואו. רק בהמשך זה הופך לעבודת צוות ויישום.
יצירת סיפוקים ופידבק. הפרופסור סימן עוד תנאי חשוב לפלואו והוא לייצר מערכת פידבקים, כי ההשפעה שלהם עלינו היא דרמטית. הפידבק מאפשר לנו לדעת שהצלחנו, משחרר דופומינים בגוף ובכך מייצר ומעמיק את הפלואו.
עבודה כמשחק. רבים מאלו שדיווחו על פלואו רואים בו סוג מסוים של משחק. הפרופסור וצוותו בדקו שחקני שחמט, וגילו שכדי להיכנס לפלואו הם צריכים לשחק עם יריב שיש לו 20% יותר נקודות מהם (פער גדול יותר מכניס לחרדה, ופער קטן יותר לא מכניס לפלואו).
למצוא משמעות. כדי להגיע לפלואו אמיתי המטרה הגדולה, מעבר לאתגרים הקטנים, צריכה להיות משמעותית. אני מאמין שבמסגרת הצוות צריך למצוא דרכים לעשות עבודות שמשפיעות לטובה ולא רק עשייה עסקית.
כתבתי וכתבתי, והנה עברו שעתיים וחצי, איך הזמן טס. ההוא שאני מכיר מהשולחן ממול כבר הלך, אפילו לא נגעתי בקפה, אבל זה היה ממש כיף.
זהו, אני שולח לך את מה שכתבתי.
הפלואו הזה נתן לי סיפוק, מאחל גם לך – כמה שיותר רגעי פלואו.
גפן
Comments