נרשמת בהצלחה!

logo.gif

חדש: הספר יוצרים צמיחה

  • ערן גפן

הזמנה למשחק תפקידים‎

היי, אפשר להזמין אותך למשחק תפקידים?


נשמע קצת מוזר?


או לא במקום?


זה מה שביקשתי בתחילת שיחת זום מהנהלה של חברה בורסאית מצליחה.


זו היתה שיחת התנעה לתהליך של שלושה חודשים ליצירת מנועי צמיחה חדשים, הם לא ציפו שככה זה יתחיל, 13 אנשים שבהו בי במבוכה, המנהלים, המנכ״ל, היו״ר והמומחים החיצוניים (אפילו פרופסור אחד).


ביקשתי מהם שבמקום שנעשה סבב היכרות רגיל (בו כל אחד מתנפח באגו של עצמו) הם יציגו את עצמם בתור דמות אחרת, על פי רשימה שהכנתי להם, דמויות המייצגות את כל בעלי העניין בחברה, סוגי לקוחות שונים, ספקים, שותפים, לקוחות פוטנציאליים ואפילו רגולטור אחד.


עכשיו, אמרתי להם, כל אחד יוצא מעצמו ונכנס לדמות החדשה לפי התפקיד שניתן לו, וימציא את השם שלה, הסיפור האישי, מצב משפחתי ומשם בהקשר של אותה חברה, מה הם מנסים להשיג, מה הם צריכים, מה מפריע להם לעשות זאת?


לשמחתי הם התעשתו, מהר מאוד כל אחד המציא לעצמו סיפור בהתאם לדמות שקיבל, הופתעתי בעצמי באיזו מהירות הם נכנסו לתפקיד, איך הם ידעו לספר פרטי פרטים על דמותם המומצאת. זה דבר אחד לעשות משחק תפקידים עם הצוות שלי שמכיר אותי ומורגל בטכניקות שלי - ודבר אחר לראות מנהלים מנוסים, דעתנים, מצליחים, ונחשבים - הופכים בשניה אחת לדמות אחרת. זה פשוט אדיר.


אחת נכנסה לדמות של לקוחה מתוסכלת שעדיין נותנת צאנס לחברה, השני לקוח מרוצה, השלישי עסק שפועל על הפלטפורמה והכנסתו תלויה בה, אחת נוספת עסק מצליח ושחצן שעובד איתם רק קצת וכן הלאה. זה היה מרתק ומעשיר וגם ממש מצחיק. היה לי ברור שעם התחלה כזו חזקה, גם החודשים הבאים בתהליך, בהם נבדוק עשרות הצעות ערך חדשות - תמיד נוכל לחזור אל הדמויות ולקבל את נקודת המבט שלהן.


ועוד איתם הייתי רגוע, בכל זאת ״חברה בורסאית״, עם צוות ההנהלה של סטארטאפ מגניב ונחשק, זה כבר התדרדר מהר מאוד לתחפושות, כובעים ולבוש על פי מאפיינים של הדמויות השונות בקרב בעלי העניין, כל דמות והלבוש שלה וזה עבד פגז. זה נשמע שטותי, אבל רמת השיחה, התובנות המדויקות, הפתיחות, ואפילו המבנה הלוגי של הדיון היו ברמה גבוהה בצורה חריגה.


ואם עוד לא השתכנעת להיכנס לקטע של ״משחקי תפקידים למנהלים״, הנה הסיבות שאני מצאתי מהתנסות שלי שהופכות את זה לאחד מהמודלים היותר אפקטיביים בתהליכי יצירתיות עסקית, בניית אסטרטגיה ופיתוח מנועי צמיחה:


לצאת מהאגו שיודע הכל

אחד החסמים הכי גדולים למנהלים בארגונים מצליחים הוא שמצפים מהם להיות אלו שיודעים הכל, שנותנים את התשובות החכמות - עד שהם מתרגלים להיות כאלו וכך מונעים מעצמם את הפתיחות המחשבתית הנדרשת. דווקא ברגע ששמים אותם בתפקיד של מישהו אחר, אוטומטית החשיבות עצמית מתמסמסת, הם ניגשים למחשבות והשיחה בצורה יותר נקייה, הם לוקחים בחשבון שיש מצב שהם טועים, האגו שלהם הרבה יותר רגוע, הרי אין פה ״אני״ להזדהות איתו - זה מישהו אחר.


להיכנס לנעליים של הלקוח (או כל בעל עניין)

לארגונים יש נטיה (גם אם הם יכחישו) לעסוק קודם כל בעצמם, ואצל שהצליחו זו בכלל מחלה. רוב הפוקוס הוא קודם כל באינטרס של החברה, או בזה של המנהלים, במה שהן יודעות ורגילות כבר לעשות, במה שהן מרוויחות ממנו כרגע. וזה מחריף במיוחד בתקופות קשות (ע״ע קורונה) בהן הארגון בכלל עובר למוד הישרדות. כשאנו במצב הישרדות, אנחנו קודם כל מסתכלים פנימה. משחק התפקידים מאפשר, או למעשה מכריח אותנו לראות את העולם מהעיניים של בעל העניין. ברגע שאנחנו מייצגים אותו, נכנסים לעורו, מדברים אותו, מספרים את סיפורו ואפילו מתווכחים בישיבה בשמו, אנחנו מגיעים לרמה הכי גבוהה של אמפתיה.


דיון לוגי בעולם כאוטי

בעולם מורכב כמו שלנו, לעשות אסטרטגיה זה קצת כמו לשחק שח עם הרבה משתתפים בו זמנית, קצת כמו שהמלכה גמביט התמודדה עם כיתה שלמה של ילדים. לנהל דיון מרובה משתתפים שמתעסק בתכנון לעתיד בעולם של הרבה בעלי עניין, זה מתכון וודאי לכאוס, כל אחד עם דעה, קופצים מנושא לנושא, מבעל עניין אחד לשני, מעבר לעתיד, להווה. זה סיוט למדל ככה מוצר או שירות חדשים, או לחדד אסטרטגיה - כמו לפתור משוואה עם חמישה נעלמים. ואילו - במשחק תפקידים ברור מה ״התפקיד״ של כל שחקן בדיון והוא מדבר רק מהפרפסטיבה הזו - נוצרים סדר והגיון מובנה.


גמישות מחשבתית

איך אני שונא את הביטוי ״לצאת מהקופסא״ נשמע שתמיד שאנחנו אומרים אותו זה אנחנו הכי בקופסא שיש. בסוף הכוונה שלנו היא לגמישות מחשבתית ולכולנו מאוד מאוד קשה ליצור את אותה אלסטיות תודעתית. אנחנו הרי שבויים במחשבות שלנו, בראיית העולם שלנו, בכל מה שמקיף אותנו ולכן אנחנו צריכים עזרה גדולה כדי לחשוב אחרת. ברגע שנותנים לנו תפקיד, לשחק דמות ויש משחק, פתאום נפתחות לנו הצ'אקרות אנחנו מתחברים לילד והילדה שבנו, ברוח משחקים עם הומור עצמי, יצירתיות פורצת - ואז באמת יכולים לחשוב אחרת.


מתאים לעולם מרובה שחקנים

אנחנו חיים בעולם של פלטפורמות שצריכות לשרת המון בעלי עניין, אם פעם המטרה של חברה היתה אחת ויחידה ״להשיא רווח לבעלי המניות״. היום ברור שיש הרבה יותר בעלי עניין שצריך לשרת ולתת להם ערך כדי להצליח. בעולם החדש, מרובה השחקנים, שכולם צריכים לקבל ערך, חייבים למצוא דרך להכניס את כולם לתוך תהליך היצירה, הדיון והבחירה.


מנטרל פוליטיקה ארגונית

בכל דיון או תהליך ארגוני, יש שתי שיחות המתנהלות במקביל, על הבמה החיצונית זו השיחה המקצועית אבל מתחתיה יש את הפוזיציה של השחקן, האינטרסים שלנו ומערכת היחסים בתוך המארג הזה. זה טבעי ואנושי.

אבל הנה היופי - אבל כאשר מכניסים אנשים לדמות אחרת, הם כבר יתקשו לדבר מהפוזיציה שלהם, זה הופך את השיחה להרבה יותר עניינית ומשם את התהליך ליותר אפקטיבי. אחד ממטבעות הלשון שהשתרשו בתהליכים שאני מוביל, גם אחרי סיום משחק התפקידים הוא ״מי אתה? בתור מי אתה מדבר?״. זה התחיל כי במהלך הדיונים אנשים היו בורחים מהדמות חזרה לפוזיציה ומשתתפים אחרים הזכירו להם. אבל המשיך גם אחרי המשחק בחיי היומיום של החברה, כאשר מישהו הציג דעה ושאלו אותו ״מי אתה? בשם מי אתה מדבר?״ כלומר - מאיזו פוזיציה אתה טוען את זה, האם אתה זוכר לדאוג לבעלי העניין?


שפת האמת הימנעות מקלישאות

שפה יוצרת מציאות והרבה פעמים המילים שההנהלות משתמשות בהן נועדו ליצור מראית עין של מקצועיות אבל הרבה פעמים הן מתרחקות מהלקוח בקצה. ״אני רוצה לקנות מהם מוצרים חדשניים ולנהל איתכם מערכת יחסים״ אמר אף לקוח אף פעם.

אחד הדברים היפים במשחק תפקידים הוא שכאשר מאלצים אותך לדבר בשפת הלקוח, אתה נאלץ להימנע מקלישאות ניהוליות ומתחיל לדבר אמת כזו שיש בה ערך אמיתי כמו שאנשים תופסים אותו.


מתמודד עם השחיקה

דיי נמאס מהזום הזה, אם נסתכל על השנה האחרונה, אנשים עייפים משיחות הוידאו, מהדיונים, מאותו דבר, הכל כבר חוזר על עצמו, כמו איזה חלום רע, שיחת אחת ארוכה, בלתי נגמרת, משעממת ומלאת קלישאות. אנשים כבר נהיו אלופים בלהראות מרוכזים בשיחה ולסמס מאחורי המצלמה. אפילו רק בגלל זה - משחק תפקידים הוא אחת מהשיטות הכי אפקטיביות להכניס אנרגיה, יצירתיות ועניין.



אז יאללה, משחק תפקידים?